יום 1 - חלק א' - בנגקוק
נחתנו בבנגקוק בערך ב-4:30 לפנות בוקר, אחרי כ-17 שעות בדרך, שבהן לא ממש ישנו (למעט תומר שמצליח לישון בכל מצב). אחרי הקור של קייב (קרוב ל-0 מעלות) לפגוש את החום והלחות של בנגקוק כשאתה מת מעייפות זו לא חוויה כ"כ מרנינה.
לא היינו כ"כ בטוחים האם לברוח מבנגקוק ואח"כ לישון או קודם לישון ואח"כ לברוח לעבר איותאיה, אז החלטנו ללכת קודם לתחנת הרכבת לברר קצת על זמני הרכבות. עיון בלוח הרכבות שרכשנו הבהיר לנו שיש רכבת בצהריים לאיותאיה, והחלטנו ללכת לישון קודם במלון קרוב לשדה התעופה (איזה day use קצרצר). חזרנו לשדה התעופה תוך שאנו מקפידים להתחמק מכל נהגי המוניות והתחמנים למיניהם, ה-TAT היה סגור, אז הלכנו לדוכן של הזמנות המלונות כי הרי לא יכול להיות שדוכן "רשמי" בשדה תעופה יהיה לא בסדר (טעות מס' 1). בדוכן, הודיעו לנו שחדר ל-3 יש רק במלון בשם Ebina ושחדר יעלה לנו 1500 באט עד לצהריים (הסעות אל ומשדה התעופה כלולות). היינו עייפים, ו-50 ש"ח לאדם לא נשמעים כל כך הרבה אז הסכמנו (טעות מס' 2). הגענו למלון שבאמת היה קרוב לשדה התעופה בערך ב-08:00 בבוקר, מקלחת קצרה והלכנו לישון. ליתר דיוק, תומר הלך לישון. אורן ועינב ספרו המראות ונחיתות במקום.
הסתלקנו מהמלון ב-12:00 ונסענו לשדה התעופה המקומי (domestic) להזמין טיסות. מכיוון שלוח הזמנים המתוכנן היה די צפוף ומדוייק, החלטנו להזמין מראש את הטיסות לכל הטיול כדי שלא נצטרך להתעסק בכך מאוחר יותר. הזמנו טיסות בחברת Thai airways שאומנם היא הכי יקרה, אבל מצד שני לפי הידוע לנו יש בה פחות איחורים (חשוב בטיול קצר) והחיסכון שבטיסה בחברות הזולות יותר הוא לא כ"כ משמעותי. סיבה חשובה נוספת היא שלחברות הזולות אין טיסות ישירות מצ'יאנג מאי לפוקט כפי שתכננו לטוס.
הליכה קצרה, ואנחנו בתחנת הרכבת רואים את הרכבת נכנסת לתחנה. תומר מתחיל לרוץ עם התיק על הגב ואנחנו, למודי רכבת ישראל, צועקים לו - "בחיים לא נספיק לתפוס את הרכבת.. תוותר...". תומר עקשן (הפעם זה למזלנו) ורץ לקנות כרטיסים (11 באט הכרטיס). הרכבת מתחילה לזוז, ופתאום שריקה והרכבת עוצרת. ה"סדרן" (או מה שהוא לא יהיה) הבחין בנו קונים כרטיסים ועצר את הרכבת. 4 ישראלים קונים כרטיסים, הרכבת מחכה ואף אחד לא מתלונן, רק מתעניינים לאן אנחנו נוסעים ומדוע אנו לא עולים לרכבת. סיימנו לרכוש כרטיסים ועלינו לרכבת.
אולי יש משהו חיובי בתאילנד בסופו של דבר...
יום 1 - חלק ב' - איותאיה
הרכבת היתה ממחלקה שלישית, מאחר ומדובר בקו קצר יחסית, רכבת פשוטה עם מאווררים תלויים מהתקרה שלא עבדו כמובן, ואנחנו הזרים היחידים כמעט ברכבת. ישבנו ברכבת ליד אישה מקומית שלא ידעה מילה באנגלית, אבל כל הזמן ניסתה לתקשר איתנו בעזרת הידיים.
הנוף השתנה במהירות ובמקום בנגקוק הצפופה ראינו איזורים נרחבים מוצפים במים, צמחייה יפה ובכלל, הטיול פתאום נראה מאוד נחמד. מצחיק לראות איך התאילנדים מתייחסים לארצם וזורקים מחלון הרכבת פחיות מבלי למצמץ אפילו. במחשבה שניה, אם אצלנו היה אפשר לפתוח את החלונות ברכבת זה בטח היה אותו דבר.
ירדנו מהרכבת, לא לפני שהתאילנדית שישבה מולנו ניסתה לשנורר קצת כסף (היא הרי אמרה לנו כשהגענו לאיותאיה לא?) ומצאנו את עצמנו מוקפים ב"שודדים" על טוקטוק. בהתאם להמלצת ה"לונלי" החלטנו לעבור את ה"נהר" על סירה תמורת 3 באט לאדם ותוך 5 דקות היינו ב"עיר" עצמה. פגשנו טוקטוקיסטית וביקשנו שתיקח אותנו לגסט האוס מסויים, היא טענה שהוא מלא ובכל פעם שראתה שאנחנו קצת לא מאמינים היא שלפה מיד תעודות "יושר" של משרד התיירות ופלאפון כדי להתקשר לגסט האוס המלא. בסוף נשברנו ונתנו לה לקחת אותנו לגסט האוס שהיא המליצה עליו (לאחר שבדקנו "חור" אחר קודם). קבענו איתה לצאת לסיור ערב של 4 שעות בכל הוואטים שמקיפים את העיר תמורת 600 באט לכולנו. לא יקר בעיניים מערביות, אבל בדיעבד אולי "עשינו לה את החודשית".
התחנה הראשונה שלנו היתה בוואט בשם Yai Chaya Mongkol שנמצאים בו מספר מקדשים גדולים ובודהה שוכב ענק, כאשר כולם מוקפים בגן מטופח ופורח.

wat Yai Chaya Mongkol
לאחר מכן המשכנו בסיור לעבר Wat Chaiwattanaram שהוא מתחם מקדשים גדול בסגנון קמרי, ובעוד מספר מקדשים שלאחר שירדה החשיכה הוארו ונראו מרשימים במיוחד.

בסוף הערב קבענו עם הנהגת שלמחרת בבוקר תיקח אותו למוזיאון chao sam phraya לסיור. כשנכנסנו לחדרים גילינו יחסית הרבה יתושים, ושלפנו מהתיקים את הכילות שהבאנו מהארץ. הבעיה היתה שלא היתה דרך לתלות את הכילות ולכן הדבקנו אותן לראש המיטה עם פלסטרים, ובילינו את השעות הראשונות של הלילה בלהדביק את הכילות רק כדי ש-5 דקות אח"כ הן ייפלו לנו על הפנים. מסקנה - מלבד כילה, כדאי לקחת גם אמצעי טוב לתלות אותה.
יום 2 - איותאיה והגעה לפאק-צ'ונג
בבוקר, כשהגענו איתה למוזיאון אחר, הסתבר לנו שהיא כנראה הבינה אחרת. כמו שלמדנו מאוחר יותר- נהגי טוקטוק מבינים מה שהם רוצים, ולוקחים אותך לאן שהם רוצים גם אם אתה מראה להם מפה. הבהרנו לה שאנחנו לא מתכוונים להסתובב איתה שוב יום שלם ושחררנו אותה לצוד תיירים אחרים.
תוך כדי ארוחת בוקר על שפת הנהר, גילינו שאביב ברוב חוכמתו שכח את כרטיס הביקור של הגסט האוס בחדר שלו, למרות שלאף אחד מאיתנו לא היה מושג איך קוראים לו. אביב חשב שהוא זוכר את השם והחלטנו להמשיך להסתובב בעיר.
כשסיימנו לאכול סיירנו קצת במוזיאון chantharakasem אשר היתה בו תצוגה יחסית מצומצת של פריטים מתקופות שונות בתולדות איותאיה.
משם לקחנו טוקטוק למרכז העיר. במרכז ישנו ריכוז של וואטים עתיקים שניתן לסייר בהם רגלית. העובדה שבכל מקום רואים שלטים שמודיעים כי שרידים עתיקים הועברו משם למוזיאון הלאומי עודדה אותנו להגיע למוזיאון בכל זאת.
wat Ratchaburana
למזלנו הרב, במהלך הסיור בין הוואטים, פגשנו את הטוקטוקיסטית "שלנו" והיא רשמה לנו על פתק את שם הגסט האוס בתאילנדית. מזל - כי בדיעבד הסתבר שהשם שאביב זכר ממש לא קרוב לשם הגסט האוס. סיימנו את הסיור בעיר במוזיאון chao sam phraya ושם באמת ראינו את כל השרידים היפים שהתאילנדים טרחו לרכז מכל הוואטים. כמובן שבהתאם למסורת התאילנדית, אי אפשר לצלם כלום אלא רק לקנות גלויות, אז תצטרכו להאמין לנו שבאמת היה יפה.
חזרנו לגסט האוס, העמסנו ציוד ונסענו לתחנת הרכבת כדי לתפוס את הרכבת של 13:30 לפאק צ'ונג. חמש דקות בערך לפני מועד הגעת הרכבת הגיע למסילה צוות פועלים (עובדים זרים בתאילנד הם סינים? ככה זה היה נראה באותו הרגע), ובמרץ התחילו לחפור בין הפסים והוציאו דליים של כורכר. מבלי שסיימו לעבוד על המסילה נכנסה הרכבת ויצאנו לפאק צ'ונג. הנסיעה שוב היתה במחלקה שלישית (אין רכבת אחרת בין איותאיה ופאק צ'ונג), מלאה בתאילנדים שלא ידעו מילה באנגלית.
הדרך לפאק צ'ונג ארכה כ-3 וחצי שעות מאיותאיה ועוברת בנוף מדהים של ג'ונגלים, מטעים והרים. אין טעם לנסות לספור תחנות בדרך מאחר והרכבת עוצרת בהרבה תחנות שלא מופיעות בלוח הזמנים שקונים בבנגקוק. דבר אחד בטוח - לא משנה כמה נידח הכפר, תחנת הרכבת שלו מטופחת הרבה יותר מרוב התחנות בישראל (מבחינת החזות החיצונית והגינון לפחות).
תומר שלף שיחון תאילנדי-עברי שהבאנו והעביר את הנסיעה ב"שיחה" (אם אפשר לקרוא לה ככה) עם תאילנדי נחמד שישב לידנו - מספיק היה לזרוק לאוויר מילים כמו "ציפור" ו- "עץ" והתאילנדי התמוגג מאושר. שיא השיאים היה כאשר תומר הוציא מגבון לח, נתן אותו לתאילנדי והראה לו איך לנגב איתו את הפנים. הוא היה פשוט מאושר.
בשאר הזמן, כאשר לא התבוננו בנוף, ניסינו להמנע מליצור קשר עין עם כל המוכרים שהסתובבו ברכבת ושאת תכולת השרצים בדליים שלהם היה אפשר להריח כמה דקות לפני שהגיעו וכמה דקות אח"כ. משעשע היה ה"טקס" שהתרחש בכל פעם שחלפה רכבת בכיוון השני, והתאילנדים ברכבת שלנו התחילו להצביע עלינו לתאילנדים שברכבת השניה כאילו מראים להם "תראו מה יש לנו ברכבת".
כשהגענו לפאק צ'ונג לא ראינו אף טוקטוק או מונית כדי שייקחו אותנו לגסט האוס שרצינו (Green Leaf) כי הלונלי פלנט המליץ עליו, ולכן התלווינו לאשה שלקחה אותנו לגסט האוס בשם Khao Yai Garden Lodge. הסתבר שיש להם שם חדר לארבעה, אז החלטנו לקחת אותו כולנו במקום להתפצל. בגסט האוס סופסוף ראינו עוד תיירים, רובם הולנדים ואף פגשנו זוג הולנדים (יטי וסנדר) שסיפרו לנו שהם גם מתכננים לצאת למחרת לטיול בקאו יאי. מאחר ובלונלי פלנט המליצו על הטיולים שמארגן ה-Green Leaf לעומת הטיולים של ה- Garden Lodge, החלטנו ביחד עם יטי וסנדר לצאת ברגל ל- Green Leaf ולהזמין מהם את הטיול. מאוחר יותר נגלה שרק הרווחנו. לדעתנו הטיול של ה-Green Leaf יותר טוב (מסלול דומה, אבל המדריך הרבה יותר רציני) והשהייה ב- Garden Lodge עדיפה והאוכל שם היה ממש טעים, כך שלקחנו את השילוב הטוב יותר. את הערב סיימנו בבריכה (קרה כקרח) ובסאונה שבגסט האוס שלנו.