יום 5 - מעבר לצ'יאנג מאי
מכיוון שחששנו שנפספס את הטיסה אם ניסע ברכבת, החלטנו לחזור לבנגקוק באוטובוס מפאק צ'ונג (הרבה יותר יקר - 101 באט לכרטיס - אך מהיר מהרכבת). הנוף מהאוטובוס יפה ונראה שיש לא מעט מקומות לטייל בהם בין בנגקוק לפאק-צ'ונג, אך רצוי לשם כך לשכור רכב. תומר החליט לצייד אותנו בפרי לדרך, וקנה ג'אקפרוט(jackfruit). בדרך לתחנה בפאק צ'ונג נתקלנו לראשונה בתופעת ה- sugar daddy בדמותו של אמריקאי כבן שלושים וחמש, שהסתובב עם בחורה תאילנדית שנראתה מפודחת לגמרי כשהוא כינה אותה "החברה שלי". כשהגענו לתחנה המרכזית בבנגקוק מיד קפצו עלינו נהגי מונית וניסו לעשות עלינו קופה - 400 באט לנסיעה לנמל התעופה. למודי ניסיון בחרנו לנסוע ב- taxi meter, נסיעה שעלתה לנו כ- 100 באט. בנמל התחלנו להתקשר לגסט האוסים בצ'יאנג מאי כדי לברר היכן יש חדרים עם מזגן לשלושה אנשים. השתמשנו לשם כך בהמלצות הלונלי פלאנט.
ריח מוזר התחיל לצאת לנו מהתיק ונזכרנו בג'אקפרוט שתומר קנה בבוקר. אכלנו קצת ממנו, הטעם היה בסדר - לא איום ונורא, אבל לא משהו שנרצה לאכול שוב. הריח לעומת זאת נשאר בתיק עוד כמה ימים.
הטיסה התעכבה בכמה דקות, אך הטייס פיצה על כך במהירות על... בכל אופן, אנחנו כלל לא הרגשנו את הזמן, מכיוון שמהרגע שעולים על המטוס של תאי עד לנחיתה לא מפסיקים להביא לך אוכל. אוכל דווקא טעים. לא היינו רעבים, אבל מי אנחנו שנגיד לא לאוכל???
מהשדה לקחנו taxi meter. במונית היה ריח מדהים של נרקיסים, שעלה משרשרת פרחים שהיתה קשורה למראה. נסענו לגסט האוס בשם safe house court. שאגב, נראה אמנם די סביר, אבל בהחלט לא ענה על התיאור החיובי המופרז של הלונלי. זה ישוב ויקרה לנו בהמשך. גשם שוטף החל לרדת והחלטנו לשכור חדר (עם מזגן ומים חמים - 350 באט ל-3 אנשים). בסמטה שמאחורי הגסט האוס היו מכבסות רבות, וניצלנו את ההזדמנות לעשות כביסה, ברגע שפסק הגשם. את שארית הערב ניצלנו בסקר של הצעות הטרקים של הגסט האוסים השונים באיזור ובטיול רגלי למרכז התיירותי של העיר ולאיזור שוק הלילה, שם אכלנו לראשונה בתאילנד, פיצה. באותו הערב גילינו פרט חשוב למדי על אביב: הוא משדר תמימות למרחקים. כ"כ טוב, שכל פעם שעבר ליד מכון מסאז'ים (ויש מליון כאלה באיזור התיירותי) חבורה של תאילנדיות הציצו אליו וצעקו "מסאז' ????" בצליל שהזכיר לנו בבירור את ה-"להתראות!" של הפינה של פזית ב-"פספוסים". (כאשר אנחנו חלפנו על פניהן לא נשמעו הקריאות האלה).
יום 6 - טיול בסביבות צ'יאנג מאי
בבוקר התפצלנו לשניים: אביב שהעדיף טיול ג'יפים, יצא לברר פרטים ב- Tana, ואילו שלושתנו רצינו לבקר בחוות סחלבים מחוץ לעיר.
בצ'יאנג מאי הכרנו את המונית האדומה - טנדר אדום שנועד לנסיעות ארוכות בעיר ובפאתיה. שכרנו לנו נהג ומונית ליום תמורת 600 באט. הוא לקח אותנו ל- doi suthep, מקדש מפורסם על הר ובתחומו תצפית על צ'יאנג מאי. כדי להגיע למקדש ולתצפית טיפסנו 306 מדרגות וגילינו כמובן, שההר מוקף בערפל ואין ראות.
כשניסינו להכנס למתחם המקדש, התברר לעינב שגם עבור הגויים היא איננה בת ישראל כשרה וצנועה, ועל כן היא נאלצה להתעטף בחצאית שהושאלה לה.
einav wearing a skirt
המקדש עצמו מרשים למדי ומצופה כולו בזהב, אם כי לטעמנו המקדשים העתיקים באיותאיה היו יפים ומעניינים יותר.
Doi Suthep
משם המשכנו לכיוון חוות הסחלבים. היה נראה לנו שהחווה שהראינו לנהג על המפה איננה החווה שהוא לקח אותנו אליה, וכאשר שאלנו אותו על כך, הוא הסביר שכולן אותו דבר, ושההבדל היחיד ביניהן הוא שבשניה יש גם בית קפה ומסעדה. החלטנו לבקר בחווה וגילינו מקום מרשים ומקסים. בתוך החווה היתה גם חוות פרפרים קטנה ולא מרשימה במיוחד. הנהג שלקח אותנו היה מאוד נחמד ודובר אנגלית שוטפת ולכן הסכמנו לעשות לו טובה ובדרך חזרה להכנס לחנות של אמנות מקומית על מנת שיקבל ממנה תלושים לדלק. הוא שאל לתוכניותינו למחרת היום והסברנו לו שאנו מעוניינים בטרק איכותי, עם הרבה נוף והליכה. הוא אמר שהוא מכיר גסט האוס שמוציא טרקים טובים ושיקח אותנו לשם. הסכמנו (איזו טעות...).
כך קרה שהגענו ל- Lanna House. ג'ולי, בעלת המקום (ספק גבר / ספק אישה) היתה אשת מכירות טובה. היא התעניינה מהיכן אנחנו, זרקה כמה מילים בעברית, ואח"כ הציגה בפנינו המלצות בכתב על הטרק שלה (בעברית). ההמלצה נראתה אמיתית (בסופה היה כתוב - "אל תגלו לג'ולי שכתבנו את זה, אבל אם תעמידו פנים שאתם לא בטוחים אם לצאת איתה לטיול תקבלו לילה חינם בגסט האוס").
לאחר מכן פירטה את כל הסיבות מדוע הטרק שלה יותר טוב: עד 10 אנשים, טיול באיזור שאיננו מלא בתיירים, לינה בבונגלוס מסודרים עם חשמל וכילות, ערב תרבות והווי עם בני הכפר, מדריכה מקצועית, וכמובן מסלול הליכה מצויין של שלוש שעות ביום הראשון ושש שעות ביום השני. מצא חן בעינינו שהיא היחידה שהבטיחה גם white water rafting וגם שיט בסירות במבוק. לכן הסכמנו לשלם את המחיר שדרשה (1800 באט לאדם) למרות שבמקומות אחרים דובר על סכום של כ- 1300 באט. קבענו להצטרף לטיול שלמחרת היום.
משם, יצאנו לאכול ארוחת צהריים. זה המקום לציין שכאשר תומר רעב / עייף אין עם מי לדבר. הוא מסתובב עצבני וחסר סבלנות ומוכן להכנס למקום הראשון שיפול בדרכו. כך מצאנו את עצמנו במסעדת "מיס בולבול". מסעדה קטנה שבה בעלת המקום היא גם המלצרית, גם הטבחית, וגם... גבר. אורן ותומר הזמינו לראשונה בתאילנד "עוף בקשיו" ורק עינב החליטה לעשות מעשה אמיץ ולנסות את הקארי הירוק. העוף בקשיו היה דווקא טעים, אך הקארי מזעזע. עינב החליטה להזמין עוף בקשיו במקום. בנקודה זו גילינו עובדה מעניינת על העם התאילנדי - הם לא מכירים את הביטוי "אני רוצה משהו אחר". לא משנה כמה פעמים תנסה להסביר שתשלם על שתי המנות, הם עדיין יבואו לשאול שוב ושוב האם אתה בטוח. חזרנו לגסט האוס שלנו והלכנו לנוח מעט. אביב בינתיים החליט להרשם אף הוא לטיול שבחרנו. לאחר מכן, החלטנו לטייל בשוק הפרחים ומשם להמשיך לארוחת הערב. שוק הפרחים ממוקם ליד הנהר, באיזור כביש חד סיטרי סואן, בשני צידיו של רחוב ארוך. ניתן לראות שם סחלבים יפיפיים, זרוקים בערימות כמו זבל או בתוך סידורי פרחים ענקיים בצורת סחלב. ברחוב הניצב לשוק ישנו שוק אוכל די מזעזע, שם ניתן למצוא מצד אחד פירות טריים (וטעימים) ומצד שני כל מיני "שרצים" על המנגל... החלטנו לקנות לנו כמה פירות ו"מטהר אוויר" - שרשרת פרחים לבנים (כמו שהיו במונית) לרענון ריח המקלחת בחדרנו. משם המשכנו לשוק הלילה, טיילנו והתברברנו לנו באיזור השוק עד שהגענו מורעבים לפתחה של מסעדה (The red snapper) שנראתה לא תיירותית מצד אחד, אך יוקרתית מצד שני. היא היתה ריקה לחלוטין אבל החלטנו להכנס. זו היתה המסעדה הכי טובה בה אכלנו בצ'יאנג מאי. המחירים יחסית גבוהים לתאילנד (כ-200 באט לאדם) אבל המנות משביעות, האוכל איכותי ומוגש בצורה אסתטית מאוד. המטבח - שהיה פתוח מולנו - נראה נקי למשעי.